Tel Aviv is black and white

Tel Aviv is black and white
There must be a reasonable way to cope,
e.g., keep going, or stop every now and then.

מודעות פרסומת

ככה מצלמת אני למה

Material and color # חומר וצבע

למה אני מצלמת ככה ?
למה אני מצלמת ? ככה
למה אני ? מצלמת ככה
למה ? אני מצלמת ככה

Why do I shoot like that ?
Why do I shoot ? like that
Why do I ? shoot like that
Why ? do I shoot like that

"אני הולכת אֵלַי" – צילום וזהות כתהליך

Negev in red # דרום אדום

קראו את הפוסט המלא באתר "לשים את האושר בפוקוס"

זו לא הייתה הפעם הראשונה שנסעתי אל מרבדי הכלניות המרהיבים ביער שוקדה. ראיתי מה שראיתי, צילמתי מה שצילמתי, וכשחזרתי, ניסיתי לזהות, מתוך דחף בלתי מוסבר, מה השתנה בצילומים, מאז הפעמים הקודמות שביקרתי שם בשיא הפריחה. אכן, משהו השתנה. לא בכלניות או בנוף, גם לא בשילוט או בשבילים המסומנים על הדרך. התמונות שלי היו אחרות. משהו השתנה בעין העדשה, במבט. משהו השתנה.

האם זו הטכנולוגיה? המצלמה ששדרגתי השנה? אולי זו שליטה או מיומנות טכנית שהתחדדה? אבל כל אלו בודאי לא מסבירים את מלוא השינוי בתצלומים שלי. המצלמה איננה רק כלי טכני לצילום, אלא, כפי שהגדיר הנרי קרטייה-ברסון, "מצלמה היא כלי של אינטואיציה וספונטניות". כלומר, נדרש עוד משהו, מעל ומעבר לידוע מראש, כדי לצלם שוב מחדש את אותו הדבר, אבל בדרך אחרת.

>>>המשך>>>

פרדוקס | Paradox

Forest Treasure # אוצרות היער

הדבר היחיד שלמדתי מצילום הוא שאין דבר שצריך לצלם
The only thing I learned from Photography is that nothing has to be photographed.

מה שלומי | How am I

Southern Roads # כבישי הדרום

מה שלומי. תלוי. תלוי את מי שואלים.
את שלומי החווה או את שלומי הזוכר.

How am I. Depends. Depends who you ask.
I who experiences, or I who remembers.

"לגעת באור" – על התבוננות כדרך חיים

More from Barcelona # עוד מברצלונה

קראו את הפוסט המלא באתר "לשים את האושר בפוקוס"

הנה צילום רחוב שמגלם ניגודים רבים, בין עוברי אורח זקופים, בבגדים צבעוניים והופעה מטופחת, לבין הקבצנית השפופה על הקרקע, עוטה שחורים ומוזנחת. רק היד המושטת, זו המעניקה נדבה, מחברת לשבריר של רגע בין הקצוות, והופכת אותם לחלק מסיפור אחד, סיפור מואר בטוב ובחסד אנושי.

עמדתי בתחתית מדרגות הקתדראלה בברצלונה והתבוננתי בקבצנית הזו במשך דקות ארוכות. רק רגליים הקיפו אותה, ואף לא מבט אחד. אבל היה לי ברור שניתן לחולל תשומת לב וחמלה כלפיה. שלחתי את בתי, שהייתה אז בת 8, לתת לקבצנית נדבה. חשבתי שאף אחד מבין העומדים שם סביבה, לא יוכל שלא להבחין בילדה היפה, ובמחווה הגאה שלה. תוך חצי דקה, נוצר בקהל דפוס שאפשר לי לצלם את התמונה הזו. אבל איך יכולתי להתבונן ולנבא שאכן כך יקרה?

>>> המשך >>>

דובונים | Bears

Parisiens # פריזאים

אני לא כאן, אמר אף צלם אף פעם
  I'm not here, no photographer ever said