Tel Aviv is black and white

Tel Aviv is black and white
There must be a reasonable way to cope,
e.g., keep going, or stop every now and then.

ככה מצלמת אני למה

Material and color # חומר וצבע

למה אני מצלמת ככה ?
למה אני מצלמת ? ככה
למה אני ? מצלמת ככה
למה ? אני מצלמת ככה

Why do I shoot like that ?
Why do I shoot ? like that
Why do I ? shoot like that
Why ? do I shoot like that

"אני הולכת אֵלַי" – צילום וזהות כתהליך

Negev in red # דרום אדום

קראו את הפוסט המלא באתר "לשים את האושר בפוקוס"

זו לא הייתה הפעם הראשונה שנסעתי אל מרבדי הכלניות המרהיבים ביער שוקדה. ראיתי מה שראיתי, צילמתי מה שצילמתי, וכשחזרתי, ניסיתי לזהות, מתוך דחף בלתי מוסבר, מה השתנה בצילומים, מאז הפעמים הקודמות שביקרתי שם בשיא הפריחה. אכן, משהו השתנה. לא בכלניות או בנוף, גם לא בשילוט או בשבילים המסומנים על הדרך. התמונות שלי היו אחרות. משהו השתנה בעין העדשה, במבט. משהו השתנה.

האם זו הטכנולוגיה? המצלמה ששדרגתי השנה? אולי זו שליטה או מיומנות טכנית שהתחדדה? אבל כל אלו בודאי לא מסבירים את מלוא השינוי בתצלומים שלי. המצלמה איננה רק כלי טכני לצילום, אלא, כפי שהגדיר הנרי קרטייה-ברסון, "מצלמה היא כלי של אינטואיציה וספונטניות". כלומר, נדרש עוד משהו, מעל ומעבר לידוע מראש, כדי לצלם שוב מחדש את אותו הדבר, אבל בדרך אחרת.

>>>המשך>>>

פרדוקס | Paradox

Forest Treasure # אוצרות היער

הדבר היחיד שלמדתי מצילום הוא שאין דבר שצריך לצלם
The only thing I learned from Photography is that nothing has to be photographed.

מה שלומי | How am I

Southern Roads # כבישי הדרום

מה שלומי. תלוי. תלוי את מי שואלים.
את שלומי החווה או את שלומי הזוכר.

How am I. Depends. Depends who you ask.
I who experiences, or I who remembers.

"לגעת באור" – על התבוננות כדרך חיים

More from Barcelona # עוד מברצלונה

קראו את הפוסט המלא באתר "לשים את האושר בפוקוס"

הנה צילום רחוב שמגלם ניגודים רבים, בין עוברי אורח זקופים, בבגדים צבעוניים והופעה מטופחת, לבין הקבצנית השפופה על הקרקע, עוטה שחורים ומוזנחת. רק היד המושטת, זו המעניקה נדבה, מחברת לשבריר של רגע בין הקצוות, והופכת אותם לחלק מסיפור אחד, סיפור מואר בטוב ובחסד אנושי.

עמדתי בתחתית מדרגות הקתדראלה בברצלונה והתבוננתי בקבצנית הזו במשך דקות ארוכות. רק רגליים הקיפו אותה, ואף לא מבט אחד. אבל היה לי ברור שניתן לחולל תשומת לב וחמלה כלפיה. שלחתי את בתי, שהייתה אז בת 8, לתת לקבצנית נדבה. חשבתי שאף אחד מבין העומדים שם סביבה, לא יוכל שלא להבחין בילדה היפה, ובמחווה הגאה שלה. תוך חצי דקה, נוצר בקהל דפוס שאפשר לי לצלם את התמונה הזו. אבל איך יכולתי להתבונן ולנבא שאכן כך יקרה?

>>> המשך >>>

דובונים | Bears

Parisiens # פריזאים

אני לא כאן, אמר אף צלם אף פעם
  I'm not here, no photographer ever said

האם "חיידק הצילום" הוא בעצם תרופה?

Parisiens # פריזאים

קראו את הפוסט המלא באתר "לשים את האושר בפוקוס"

הרבה אנשים מעידים על עצמם "שנדבקו בחיידק הצילום", ומתלוצצים על הצורך האישי, ההולך וגובר, לצלם ולתעד. המצלמות זמינות לכולנו, ההתנהגות שלנו משתנה בעקבותיהן, ונראה שמשתוללת כאן מגפה מדבקת וממכרת. ממחקרים עולה שצילום הוא דווקא עניין בריא. לא רק שהוא אינו סימפטום למחלה, למעשה הוא יכול להיות תרופה של ממש.

אמנם לא שמעתי מעולם על חברת התרופות שניהלה מחקר מבוקר, להשוואה בין אנשים שמצלמים באופן שגרתי לבין אלו שאינם עושים זאת, אבל ישנן עדויות מדעיות, עקיפות אך מוצקות, לקשר בין עיסוק בצילום לבין בריאות הנפש והגוף. אני טוענת, מזה זמן רב, כי צילום הוא כלי יעיל מאד ליישום עקרונות הפסיכולוגיה החיובית, הזרוע המדעית שעוסקת באושר, בחוסן נפשי ובשגשוג אנושי. ואכן, ממצאים מעבודות של חוקרים מובילים בעולם תומכים בכך.

>>> המשך >>>

נוף – מפגש בין יכולת להזדמנות

Black Forest landscapes # נופי היער השחור

קראו את הפוסט המלא באתר "לשים את האושר בפוקוס"

במהלך הקיץ השתתפתי בהנחיית קורס מתוקשב בפסיכולוגיה חיובית, שניתן במסגרת לימודי תואר שני במסלול האקדמי במכללה למנהל. בקורס זה, בניצוחו של פרופ' אורן קפלן, שימשו תהליכי יצירה בצילום, ומשימות ברוח הסדנאות בשיטת "לשים את האושר בפוקוס", להמחשת עקרונות הפסיכולוגיה החיובית. הקורס חדשני וייחודי, הן בתכניו והן באמצעי הלימוד בו. על כן, כל המעוניין, הוזמן להצטרף ולהתנסות במשימות הקורס, בלמידה מרחוק.

אחת ההתמודדויות המעניינות של הסטודנטים בקורס הייתה עם עתידם. הסטודנטים, שזהו עבורם הקורס האחרון בלימודי התואר השני בניהול, הוזמנו לכוון את המצלמה באופן מטפורי אל עבר תמונת העתיד שלהם, ולבחון את ההזדמנויות והכשלים הפוטנציאלים בתכנון עתידם. הם צילמו תמונות שמבטאות סוגיות בתחום מסוים בחייהם העתידיים. כל דבר שנראה מתאים כדי לבטא את תמונת העתיד יכול להתאים למשימת צילום כזו: תמונת העתיד כפי שהיא עולה בדמיון, סימבולים שקשורים אליה, הדרך לעבר העתיד, האתגרים, הכלים, ועוד. בהמשך הציג כל סטודנט את תמונותיו לאדם קרוב, וניתח את הדמיון או הפערים בין חוויותיו ותובנותיו האישיות מהתמונות שיצר לבין אלו של אותו אדם אחר.

>>> המשך >>>

חרוזים

bead # חרוזים
לא חסר לי דבר, אולי רק קצה חוט.

 

8 סודות גלויים על חווית הזרימה בצילום

Costa Brava # חופי הפרא

קראו את הפוסט המלא באתר "לשים את האושר בפוקוס"

כולם מצלמים ונהנים. בטכנולוגיה של היום, צילום הוא כלי זמין להשגת שביעות רצון, היות שיש בו מענה מיידי, לפעמים מעל ומעבר לציפיות, לצרכים רגשיים וחברתיים. האם יש בצילום גם משהו מעבר לכך? מה אפשר ללמוד מצילום על הצד החיובי של החוויה האנושית? איך הסיפוק שחווים המצלמים קשור גם לצמיחה נפשית?

העיסוק בצילום תורם להבנת חוויית הזרימה, אותה חוויה מיטבית שהגדיר הפסיכולוג צ'יקסנטמהיי. זוהי חוויה של ריכוז ללא מאמץ, מיקוד בפעילות מאתגרת שתואמת ליכולת האישית, תוך כדי הנאה והתמזגות של התודעה בעשייה. תשומת הלב נתונה במלואה לפעילות, וכל מה שאינו קשור בה נדחק אל מחוץ לתודעה. כך פוחתת תחושת המודעות העצמית, גבולות הדימוי העצמי מתפוגגים, ומושגת תחושת חופש שמובילה להגשמת הישגים חדשים ומפתיעים.

צ'יקסנטמהיי מסכם עשרות שנות מחקר אקדמי בספרו זרימה, הפסיכולוגיה של החוויה המיטבית, ומציג עקרונות שבעזרתם ניתן להפוך שעמום קיומי לחיים מלאי סיפוק. "אושר לא קורה", לדבריו. אושר הוא עניין שיש לטפח באופן עצמאי. אני לומדת את מחקריו של ציקסנטמהיי ומוצאת בהם תוקף לכלי הלמידה והצילום התרפויטי. שמונת התנאים להתרחשותה של חווית הזרימה, שאסקור כאן, מתקיימים באופן טבעי בצילום. לא מוכרחים לצלם כדי להבין ולחוות זרימה, אבל הצילום בהחלט מקצר את הדרך.

>>> המשך >>>

כך התגברתי על הפחד לצלם ברחוב

Shuk Bezalel # שוק בצלאל

קראו את הפוסט המלא באתר "לשים את האושר בפוקוס"

הכותרת לא לגמרי מדויקת. לא התגברתי לגמרי על הפחד לצלם ברחוב. אמנם חלק גדול מהדימויים שאני יוצרת הם צילומי רחוב, ואמנם צברתי ניסיון לא מבוטל ואפילו כמה הצלחות שזכו להכרה, אבל כשאני אוחזת מצלמה ברחוב, הפחד עדיין מתגנב לפעמים.

שיא הפחד קשור לתמונה הזו, שצילמתי במרכז תל אביב לפני יותר משלוש שנים. לכאורה צילום תמים, אירוניה מרומזת של רגע מכריע, שכל כך קל לאהוב בצילומי ברחוב. מה שקרה שנייה אחר כך, אחרי הקליק, לא יכולתי לצפות. מישהו שעבר ברחוב, וראה אותי מצלמת, חשב שאני צריכה לחטוף מכות. וכך, שפופה על המדרכה, אחרי שהתאמצתי להשיג את הזוית הרצויה, ספגתי זבנג חזק בראש.

עד היום אני לא יודעת למה הותקפתי. אולי הוא היה סתם משוגע. אולי הוא היה מוכרח לחבוט במישהו ואני נקלעתי רק במקרה לידיו. לא נפצעתי, לא נגרם נזק לציוד, הייתה התקהלות קטנה ברחוב, וגם זו התפוגגה אחרי כמה דקות. אבל הרעד בידיים לא עבר לי, ומאותו יום לא יכולתי להמשיך לצלם.

>>> המשך >>>

 

על סרבני למידה, קיצורי דרך ושליטה בתודעה

Corridor # מסדרון

קראו את הפוסט המלא באתר "לשים את האושר בפוקוס"

"אני חייב להגיד לך שעדיין לא הצלחתי להבין מה את בדיוק עושה", אמר לי חבר ותיק שפגשתי לאחרונה. "אם את לא יודעת להעביר את המסר בעשרים שניות", הוא הוסיף, " כנראה שאת בבעיה עם השיווק". "אבל מה לא ברור?" התקוממתי, "אני עוזרת לאנשים ללמוד לעשות שינוי בחיים, בעזרת פסיכולוגיה חיובית ומצלמה". כל כך התרגלנו למסרים שטוחים, הרהרתי אז בעצב. המוח הצרכני העכשווי התרגל לנוסחאות תקשורתיות פשוטות והודף כל מורכבות ומאמץ אינטלקטואלי.

"אני עוזרת לאנשים ללמוד לעשות שינוי בחיים, בעזרת פסיכולוגיה חיובית ומצלמה…" – אבל לא על בהירות המסר השיווקי אני מתעכבת פה ביני לבין עצמי, אלא דווקא על המקום שאני תופסת בתהליך. הרי אפשר ללמוד לעשות שינוי בחיים בלי מצלמה, לא מוכרחים לשלוט בעקרונות הפסיכולוגיה החיובית לצורך כך, וניתן, כמובן, לעשות את זה בלעדיי, ולגמרי לבד. אם כך, בשביל מה צריך את השיטה שפיתחתי? בשביל מה צריך אותי?

אכן, ישנם אנשים שמחוללים בעצמם, ובכוחות עצמם, שינויים וצמיחה אישית. הם עושים את זה לגמרי לבד, ולא זקוקים למסגרת חיצונית שתגדיר עבורם מטרות ודרך. אבל לרוב קשה להיות לבד בתהליכים הללו. לרוב קשה להיות לבד, נקודה. יותר קל להיות עם אחרים, ובמיוחד במצבים שבהם אין משהו מוגדר לגמרי לעשות.

כל אחד יכול לחשוב מה קורה לו כשהשגרה פוסקת, כשסדר היום הרגיל נעדר. בלי מטלות, גירויים ומשובים חיצוניים, שמגדירים את יעדי העשייה ושמארגנים את תשומת הלב, מחשבות השעמום נודדות לפעמים למקומות מאיימים. ברגעי השקט התמים לכאורה, דאגות ומחשבות שליליות עלולות לתפוס פתאום את מרכז התודעה.

>>> המשך >>>

פילוסופיה אקזיסטנציאליסטית באור הצילום התרפויטי

Material and color # חומר וצבע

קראו את הפוסט המלא באתר "לשים את האושר בפוקוס"

הייתה תקופה קצרה ומוזרה שהיה לי חשוב מאד לקבל ביקורת עבודות. יום אחד מצאתי את עצמי בשיחה עם מבקר, דמות שאולי נחשבת למובילה בשדה הצילום במחוזותינו. ביקשתי ביקורת וקיבלתי מנה גדושה. וכך נאמר לי: "אפשר לראות היטב את השליטה שלך בכל רזי הטכניקה, ואת האופן שבו הקומפוזיציות מופלאות בדיוקן, אבל התמונות יפות מאד, יפות מדי בשביל להיחשב למעניינות בשדה האמנות".

הייתי מופתעת. אפילו מופתעת יותר מאותו מבקר, שכל כך התפלא שלא ברחתי ממנו בבכי. שמחתי במשוב, ובעקבותיו התחלתי לשאול את עצמי שאלות. למשל, האם אני מצלמת רק כל מה שיפה, או מצלמת יפה כל מה שרק…? מה מעידות הבחירות שלי בצילום על מי שאני או על מי שאני רוצה להיות, ואיך הן משפיעות על מי שאני עתידה להיות בשדה הצילום?

כל דימוי שאי פעם אפיק ממצלמתי הקודחת, מישהו כנראה כבר צילם את זה קודם. גם בצלילה אל אוקיאנוס המחשבות הקיומיות, אני תמיד מוצאת במרחק נשימה מישהו שכבר חשב על זה קודם. וכך, כשם שאני מוצאת הדהוד למחשבות הויזואליות שלי כמעט בכל מקום ברשת שבו המצלמים משתפים, כך גם השאלות הגדולות מבצבצות כמעט בכל ספר באוסף המשתבח שלי.

>>> המשך >>>

צילום – תשוקה או התמכרות?

Purple # סגול

קראו את הפוסט המלא באתר "לשים את האושר בפוקוס"

כהרגלי, אפתח בווידוי חושפני: מי שמתבונן בי מהצד, ובוחן את האופן שבו אני עוסקת בצילום, מגלה שאני עסוקה בכך כמעט כל הזמן. אני מצלמת, עורכת ומתעדת, אבל בעיקר מדברת, כותבת, וקוראת צילום. נדמה שאני נהנית מכל רגע, ומה רע בכך? הרי אני מטיפה גם לאחרים לעשות את מה שהם אוהבים ומוכשרים בו. אבל המציאות לא באמת כזו נהדרת, כפי שהיא יכולה להצטייר כאן. ישנן חוויות בצילום, שאני לגמרי לא נהנית בהן, וגם לא ממש קל לי להתוודות על כך.

קחו למשל את הקשר השנוי במחלוקת שיש לי עם אוסף הדימויים שאני בונה לעצמי בשנים האחרונות. האוסף הזה אמנם הולך ומשתבח, אבל מרוב שנהניתי להעשיר אותו, לא שמתי לב איך הוא השתלט לי על החיים. צילמתי עשרות אלפי דימויים, ואם הייתי מחליטה להתייחס לכל אחד ואחד מהם, להתבונן, לערוך, לתעד ולפרסם, הייתי צריכה להקדיש לכך את כל משאבי הזמן שלי, עד שלא היה נשאר לי זמן לאכול, לשתות ולחיות. לפעמים זה באמת מה שקורה לי. אני מתכוונת רק להציץ בספריית התמונות המחכות לטיפול במחשב, ומגלה שביליתי בה כמה שעות, במקום לעשות דברים אחרים, דחופים וחשובים. אומרים שכשנהנים הזמן עובר מהר, אבל אני בעצם בכלל לא נהנית כשאני מטפלת באוסף התמונות. אני לחוצה להספיק הרבה, עייפה מהכמויות הנערמות, מתרוקנת מכוחותיי, ולא יכולה להפסיק.

האם זו תשוקה? האם זו אובססיה? אולי אני "וורקהוליסטית" בצילום? האם אפשר גם ליהנות וגם לסבול באותה עבודה? איך אפשר להסביר חוויות חיוביות ושליליות שמתקיימות יחד באותו העיסוק? השאלות מהדהדות, ומסתבר שלא רק אצלי בראש.

>>> המשך >>>

 

צילום כביטוי של הבלתי ניתן לביטוי

A silhouette of an angel # צללית של מלאך

קראו את הפוסט המלא באתר "לשים את האושר בפוקוס"

בשנה שעברה השתתפתי בתכנית לאומנים פעילים במוזיאון לאמנות ישראלית ברמת גן. הגעתי מדי שבוע למוזיאון ולמדתי שם לצד ציירים, פסלים, ואמנים רב תחומיים, שקיוו כמוני, להשתלב בעולם האמנות הישראלי ולהבין את מערך הכוחות בו. באחד השיעורים הוטל עלי תרגיל מעשי: לדבר על אחת מעבודות הצילום שלי. עמדתי מול הכיתה עם הדפס גדול של אחד מתצלומיי, וניסיתי.

אם לשפוט לפי תגובת המנחה או החברים לספסל הלימודים, לא הפגנתי הצלחה גדולה. אני, שעל פי רוב רהוטה בביטוי מילולי ובפני קהל, לא הצלחתי לבטא היטב במילים את מהות התצלום שהייתי אמורה להציג. קיתונות הביקורת שבהם זכיתי השאירו אותי נבוכה ומתוסכלת. הייתה לי תחושה, שעצם הניסיון להסביר את התצלום, מפחית מאד מערכו. עולם האמנות אוהב דיבורים, רשמתי לעצמי, ובכל זאת לא הרגשתי נוח עם הדרישה לדבר על עבודת הצילום שלי. חשבתי אז, שאולי החמצתי משהו מהסוציאליזציה של בתי הספר לאמנות, שבהם לא למדתי מעולם.

"תמונה שווה אלף מילים", אמר קונפוציוס. משפטו שרד 2500 שנה, ועל אף שפילוסוף הסיני בכלל לא התכוון לתצלומים, המשפט הפך בימינו לקלישאה בתחום הצילום. אבל אם תמונה שווה אלף מילים, מדוע נדרשות מילים כדי להסביר אותה? מסתבר שלא רק אותי השאלה הזו העסיקה. Robert Adams, אחד מגדולי הצלמים האמריקאים, העלה שאלות דומות. אסופה ממאמריו של אדמס לוקטה ב-1994 אל הספר "Why People Photograph". אני קוראת בו, נזכרת בחוויות מספסל הלימודים במוזיאון, ומגלה בין השורות גם חיזוק מפתיע.

>>> המשך >>>

 

צילום תרפויטי ופוטותרפיה – מצא את ההבדלים

The second door # הדלת השניה

קראו את הפוסט המלא באתר "לשים את האושר בפוקוס"

לאחרונה התארחתי בתוכנית הרדיו "מבהקים", אשר מתמקדת בעולם הצילום הישראלי, ובה הצלם והאמן אבשלום לוי מארח צלמים, אמנים, אוצרים, חוקרים ומרצים. שוחחתי עם אבשלום על שיטת הלימוד והצילום התרפויטי שאני מפתחת על בסיס עקרונות הפסיכולוגיה החיובית, ובמסגרת השיח ערכנו ההשוואה בין השיטה שלי לבין שיטות אחרות של טיפול באומנות הצילום, המוכרות בשם פוטותרפיה. השיחה עם אבשלום הייתה הזדמנות נהדרת לחדד את הנושא, ובחרתי להביא שוב את עיקרי הדברים, שהועלו בתוכנית ובתחקיר המעמיק שקדם לה.

היכולת היא מושג מפתח בחשיבה שבבסיס שיטת הצילום התרפויטי שפיתחתי. הזהות של כל אחד בנויה מאוסף גדול של יכולות. כדי לדעת מי אתה באמת, באופן מדויק, בלי שיפוטים מעוותים, אתה צריך להסתכל על מה שאתה עושה. עשייה היא מדד מהימן ליכולת. כשמדברים על התפתחות ועל צמיחה אישית, בעצם מדברים על הרחבה של היכולת שמעצבת את הזהות.
בצילום קל להגדיר ולמדוד יכולת, היא ממש משתקפת בתצלומים ובהזדמנויות שבתוכם. במהלך זמן הצילום אפשר ללמוד הרבה על עצמנו, ועל מה שנדרש מאיתנו כדי לרכוש יכולת וכדי להרחיב אותה, ולא רק בתיאוריה אלא ממש באופן מעשי. כשאני מפגישה תלמידים עם המצלמה, יסודות הצילום הופכים לאמצעי המחשה. בכל פעם שאני מוסיפה עוד נושא ועוד מיומנות בצילום, זה משמש לגירוי המחשבה ולהתנעת תהליך של שינוי, ועם הזמן, רואים גם תוצאות בתחומים אחרים בחיים. אני אומרת שמתחילים ללמוד איך לעצב חיי יומיום מאושרים, באותה טבעיות שבה מפיקים תצלומים יפים.

>>> המשך >>>

התשוקה שלי היא טעות מדידה

Streets of Tel Aviv # רחובות תל אביב

קראו את הפוסט המלא באתר "לשים את האושר בפוקוס"

החודש פורסם במגזין "חיים אחרים" ראיון רחב היקף עמי, על שיטת הלימוד והצילום התרפויטי "לשים את האושר בפוקוס". פרסום הראיון הוא, כמובן, נקודת ציון משמעותית ומרגשת, ואני מזמינה אותך בחום לקרוא אותו כאן.

לצד תצלומיי, נפרשו בראיון חוויות אישיות וכיווני חשיבה, אותם כרך יחד בכישרון רב יותם יעקבסון, שתודתי הרבה נתונה לו. בין השאר, הבעתי שם את הרעיון הבא:

"בסטטיסטיקה, כשעוסקים במדדי מרכז ופיזור, כל תוצאה או תצפית חריגה שמתגלה מקוטלגת כטעות מדידה, ולעתים אף מוחקים אותה. בפסיכולוגיה החיובית, העיקר טמון בתוצאות החריגות של ההנאה. מקורן בדרך כלל ביצירתיות או בחוזקות משמעותיות. חוויית הצילום שאני חווה ומבקשת להנחיל הלאה היא כמו תצפית חריגה ביחס לחיים הממוצעים."

השימוש שלי במטאפורה מעולם הסטטיסטיקה איננו מקרי. מי שמכיר אותי במשך השנים, יודע שחלק משמעותי מהקריירה שלי ביליתי מול נתונים. כחוקרת יישומית, התבוננתי בתופעות אנושיות וארגוניות דרך משקפיים סטטיסטיות. פיתחתי שליטה במודלים סטטיסטיים, והתמודדתי עם ממצאים כמיטב המסורת: ראיתי את המציאות דרך התפלגויות, והתעלמתי מכל מה שבקצוות. התרגלתי להתייחס לתוצאות חריגות, שמקלקלות לכאורה את הממוצע ואת סטיית התקן, כאילו שהן טעויות מדידה.

>>> המשך >>>

 

מכבלי חשיבה להתבוננות נוכחת

Cable # כבל

קראו את הפוסט המלא באתר "לשים את האושר בפוקוס"

לפעמים אני חושבת יותר מדי על הדברים שקורים, על הבעיות, המשמעויות, והתחושות שמתעוררות בי. אני מרגישה שמשהו דוחף אותי כל הזמן להתבונן פנימה, בניסיון לפתור את הדאגות שעל הפרק, ומוצאת את עצמי שוקעת, ומדשדשת בהרהורים.

אני יודעת מה אומרים המחקרים על חשיבת יתר: החיטוט האינטרוספקטיבי הזה הוא מתכון בדוק לשקיעה בעצבות. הוא מוביל לטיפוח נקודת מבט שלילית, לעיתים גם ליצירת השקפת עולם מעוותת ופסימית. הוא עלול לפגום בריכוז וביכולת לפתור בעיות, ואפילו לפגוע בסיכויים לזכות בחיבה ואהדה של האחרים מסביב. במילים אחרות, יש הרבה סיבות טובות לנסות להפיג חשיבת יתר, או לחשב עבורה מסלול חדש.

הנטייה להתבוננות פנימה ממכרת, ולא קל להסיט את תשומת הלב מהעניינים הבוערים שבפנים. ובכל זאת, אני מצליחה לפעמים להיחלץ מהמלכודת, ולהסיח את הדעת. אני עושה את זה, על פי רוב בקלות, בעזרת הצילום. כשאני מצלמת, אני נטענת באנרגיה, ובו-זמנית מוצאת לעצמי גם שלווה. על פני השטח צפות פתאום נקודות מבט חדשות, מסקרנות. משהו בחוויית הצילום מחזק בי את התחושה שברור לי מי אני, ובד בבד הוא פועל עבורי כמו סוג של הרגעה מדיטטיבית, שמנתקת אותי מרכבת המחשבות ומעניקה לי רווחה. אני מנסה לקשור קצוות של ניסיון וידע, ולהבין: מה יש בו בצילום, שמעניק חוויה שכזו?

>>> המשך >>>

 

 

תיק עור

Leather case # תיק עור
אני אוספת את התמונות שבהן אני נאספת.

 

צרכנות נבונה ב- "שוק האושר"

www.focus-on-happiness.com

קראו את הפוסט המלא באתר "לשים את האושר בפוקוס"

אני מגלה סביבי יותר ויותר אנשים שמתפרנסים מכרוניקת החיפוש אחר האושר. אני מתגוררת ברשת, ושם, בעולם הדיגיטאלי חסר הגבולות, מתגלגלים אינספור ספרי הדרכה, סרטוני וידאו וסדנאות. תעשיה שיווקית משומנת מבטיחה מדי יום להביא לי את הירח, או לפחות לפצח עבורי את כל סודות האושר. ההיצע ב-"שוק האושר" כל כך מגוון ושופע, שרק הבחירה בין שלל המוצרים המונחים על המדף, תוך התמסרות לכישרונות המכירה ויחסי הציבור של העומדים מאחוריהם, רק היא כשלעצמה יכולה לעורר חרדה. גם אני, כמו כולם, עומדת מול המדף ומתלבטת. איך לבחור מתוך השפע? איך לאתר את האיכות? איך להעריך תמורה למחיר? מה אפשר לשלוף מארגז הכלים, כדי לפתח צרכנות נבונה ב- "שוק האושר"?

אושר הוא כמו "חדר מסודר" של נערה מתבגרת. קל לארגן אותו באופן שטחי, ולשמור על איזה סדר, שמחזיק מעמד אולי לכמה שעות. גם את האושר ניתן להגביר בקלות, בהרבה מאד שיטות, אבל לזמן קצר. איך אפשר לטפח אושר לאורך זמן? מבין שלל מוצרי האושר, מה מאפיין אסטרטגיות אושר שתוצאותיהן ארוכות טווח? לטענתה של סוניה לובומירסקי, פרופ' לפסיכולוגיה ומחברת הספר "הדרך אל האושר", סוד ההצלחה של אסטרטגיות אושר אפקטיביות טמון בחמישה מאפיינים:

>>> המשך >>>

חירטוט פסיבי

Passive BS # חירטוט פסיבי

חירטוט פסיבי מתרחש כאשר אדם שאינו חרטטן ממלא את מוחו בחירטוטים של אחרים הנמצאים בקרבתו. החירטוט הנפלט לחלל האוויר, מכיל כמות חרטה דומה להרכב החירטוט שהחרטטן עצמו מחרטט, על אף העובדה שהחירטוט נמהל באוויר הפתוח. אנשים הנמצאים בקרבת חרטטנים, נאלצים לספוג לקרבם חירטוט בדומה לחרטטנים עצמם, ובכך הופכים בעצמם, כביכול, לחרטטנים.

חלקלק

Slippery # חלקלק

כבר לא מהלכת בין הטיפות.
אני הטיפות.

החלטתי לשים את האושר בפוקוס

www.focus-on-happiness.com
אתם כבר מכירים אותי, תלמידה נצחית, חוקרת יישומית, יועצת לארגונים ולאנשים, כותבת, מצלמת. כעת אני גם מציגה את עצמי כמייסדת של שיטת הצילום התרפויטי "לשים את האושר בפוקוס".

עשיתי דרך ארוכה עד שהגעתי לכאן, ואפשר לקרוא על כך גם באתר החדש שהשקתי לאחרונה. כבר מזמן נוכחתי לדעת שמצלמה היא כלי רב עוצמה שמאפשר, בתהליך מעשי, לארגן בתוך מסגרת אסתטית אינסוף רעיונות וחוויות. אך גם שינוי הוא תהליך מעשי, שבאמצעותו ניתן להפיק במסגרת חיינו, את המרב מתוך שלל היכולות האישיות וההזדמנויות שסביב.

מתוך התנסותי האישית בצילום, לימודיי האקדמיים והאוטו-דידקטיים, כברת הדרך שעשיתי בעולם העסקי, ותהליכי השינוי שחוללתי בחיי, למדתי שיש הקבלה רבה בין תהליכים יצירתיים בצילום לבין הטכנולוגיה של השינוי. זיהיתי מטפורות רבות מחוויית הצילום שממחישות בפשטות, כיצד ניתן לבצע באופן אישי ועצמאי תהליכים של צמיחה והתפתחות. כך נולדה שיטת הצילום התרפויטי "לשים את האושר בפוקוס", שכידוע, מבוססת על עקרונות חדשניים של הפסיכולוגיה החיובית, ובה לומדים התבוננות, איתור הזדמנויות, עיצוב יכולת וזהות, והפקת אושר.

החלטתי להמשיך לחקור את הצילום התרפויטי, ולרכז את המחשבות והתובנות שלי באתר החדש, שאליו תמצאו מעתה הפניה בכל אחד מהפוסטים הוותיקים בקטגוריה זו. כמו כן, אני מקדישה את מיטב זמני, לכל מי שבוחר לצמוח, בחייו האישיים והמקצועיים, הן במפגשי הצילום האישיים והקבוצתיים, והן בהרצאות לארגונים ולקהל הרחב. אני מזמינה אתכם לגלות, מה אוכל להציע לכם מתוך כל הטוב הזה.

וכמובן, אמשיך לאסוף מחשבות ויזואליות, ואביא אותן לכאן מדי פעם. המשיכו איתי, לקרוא, לצפות, לחוות, להגיב ולשתף, כאן, וגם באתר החדש: "לשים את האושר בפוקוס".

צילום הוא הנצח שקורה כאן ועכשיו

www.focus-on-happiness.com

קראו את הפוסט המלא באתר "לשים את האושר בפוקוס"

איך זה לכתוב טור, כשאימת הדד-ליין מרחפת באוויר? איך אני, המנהלת הבלעדית של הזמן של עצמי, מתמודדת עם אילוצי זמן שמנהלים אחרים? לאחרונה התמודדתי עם השאלות הללו, כאשר כתבתי מאמר עבור ארגון "נשים מצלמות". באותה שעת בוקר שבה ישבתי לכתוב את השורות, שאביא שוב כאן (בגרסה הבלתי ערוכה), ידעתי בדיוק מה השעה, מה הדקה, ומה בדיוק עלי לעשות בכל שנייה ממש, כדי לעמוד בלוחות הזמנים שיאפשרו לאחרים לקרוא את דבריי. בבקרים שכאלה, אני תמיד מודעת לזמן, לכיוונו החד סטרי של השעון, ולמשימות הנערמות לפני בקצב מבהיל, בכל רגע ורגע.

אבל לא כל הבקרים דומים. בבקרים האחרים, המחשב יישאר מאחור, ואני אמלט ממנו החוצה, לצלם. לפעמים לבדי, לפעמים עם שותפה לדרך או עם תלמידה, אבל תמיד, הכל ינוע מעצמו בקלילות רבה, עד שאפשר יהיה לשכוח לגמרי מה השעה. פרקי הזמן של היומן יאבדו משמעות, וזמנים אחרים, שברירים של שנייה, יכנסו אז לתפקיד, בהמתנה לפריים המדויק, לחשיפה הנכונה. כמה חמקמק הוא מושג הזמן, שלובש ופושט צורה, בסוגי הווה שונים, בבקרים השונים בחיי.

לא מזמן נתקלתי במונח "הלם ההווה", שטבע דאגלס ראשקוף, חוקר תרבות בן זממנו. ראשקוף סבור שכולנו שרויים בתסביך נוירוטי, בתגובה לעולם שבו "הכל קורה בבת אחת", בין השאר, הודות לתפקיד שממלאת המדיה הדיגיטאלית בשגרת חיינו. לדבריו, היוונים ביטאו את מושג הזמן בשתי מילים שונות: "קרונוס" ו"קיירוס". "קרונוס" הוא הזמן הגנרי שהשעון מורה. "קיירוס" הוא הזמן האנושי, שאינו קשור ישירות לשעון, אלא לתזמון הנכון עבורנו לעשות דברים. ראשקוף טוען שהעידן הדיגיטלי מרחיק אותנו מה"קיירוס" ומשאיר אותנו רק עם ה"קרונוס", ואנו נוטים לארגן את עצמנו לפי המספרים בשעון, ולא לפי מצב הרוח או התחושה הפנימית.

>>> להמשך >>>

לדעת, לייחל, להכשל (מתוך ניוזלטר 06.11.13)

קראו את הפוסט המלא באתר "לשים את האושר בפוקוס"

חברים שלום,
אני לא יכולה להפסיק להתפעל, מהדברים הגדולים, והקטנים, בחוויות הקיום שאני פוגשת בעין המצלמה. אני נענית לתפילה, מאת לאה גולדברג – "לִרְאוֹת, לָחוּשׁ, לִנְשֹׁם, לָדַעַת, לְיַחֵל, לְהִכָּשֵׁל", ובהשראתה אני כותבת ומשתפת הפעם מתצלומיי באגמון החולה.

בסוף החודש אחזור שוב לצילומי זריחה באגמון. אני כל כך נרגשת מהנסיעה, וכבר התחלתי להתכונן לקראתה. במסגרת ההכנות, אני משחיזה לעצמי את הכלים, ורוצה להציע גם לכם משהו חד ומיוחד, שאתייחס אליו בהמשך. אבל קודם כל, כמה תמונות ותובנות:

www.focus-on-happiness.com

לדעת
התמונה הזו כבר בוודאי מוכרת, והיא יקרה לי כי היא הראשונה שזיכתה אותי בהכרה אומנותית, בהיותה מוצגת במוזיאון ארץ-ישראל בתל-אביב, במסגרת "טבע עולמי, טבע מקומי", לצד תצלומים של הנודעים בצלמי הטבע בישראל. אבל היא רק אחת מבין עוד עשרות תצלומים שלי, שאפשר לראות כאן. אני לא רואה את עצמי כצלמת טבע בהכרח, אבל אני משוכנעת שהדרך שלי, שאני מפתחת וחולקת בשמחה עם מי שבחר ללמוד, מאפשרת לי להצליח גם בתצלומים כאלה.

>>> המשך >>>

אני מצטיידת רק במסגרת

www.focus-on-happiness.com

קראו את הפוסט המלא באתר "לשים את האושר בפוקוס"

אל תשאלו אותי יותר על ציוד הצילום שלי. אני מצטיידת רק במסגרת, ואין לי דבר בלעדיה. זו לא המצלמה שמאפשרת לי לפרש את העולם. המסגרת היא זו שלוכדת עבורי את מושאי "המחקר הוויזואלי" שלי, ומאפשרת לי לבטא, גם עבור אחרים, את המשמעויות שאני מזהה, ולומר משהו על האופן שבו אני רואה את הדברים.

"מחקר ויזואלי" הוא ביטוי כללי מאד, אולי אפילו נפוח. מה הוא יכול לכלול בתוכו? ככל שאני צוברת וותק בעיסוק בצילום, אני מבחינה שרשימת העניין שלי הופכת למפורטת יותר. היא כבר לא מקיפה רק את הטבע או הטבע האנושי. אני פורטת את נושאי העניין שלי לאלמנטים גרפיים, בסיסיים יותר, כמו למשל: קווים, מרקמים, דפוסים, צבעים, אור וצל. אלו האלמנטים שמרכיבים כל סיפור ויזואלי, והם שמאפשרים גם לפשט אותו, כדי לזקק מסצנת החיים הכאוטית אמירה בהירה וצלולה.

אני חוזרת אל אותם המקומות שוב, אותן פינות רחוב, אותם הנופים, ומגלה בכל פעם מקומות אחרים. הם לא באמת משתנים, אלו אותם המקומות. הם רק מצטלמים אחרת, בכל פעם שאני מגיעה אליהם עם מסגרת שונה, עם שפה משוכללת יותר. ואכן, נדרשת שפה כדי לספר סיפור ויזואלי, וכדי לעורר באמצעותו רגש, הזדהות, עניין, מחשבה או השראה. כמו שפת אם, גם השפה הוויזואלית נרכשת. יש לה אוצר מילים, כללי דקדוק ותחביר, המאפשרים להעביר מסר. כששולטים ברזי השפה, אפשר לספר סיפור, כל סיפור, וגם את הסיפור הפשוט ביותר, באופן מרתק.

>>> המשך >>>

מסגרת

Holding the outdoor # לאחוז את הבחוץ

אל תשאלו אותי יותר על ציוד הצילום שלי. אני מצטיידת רק במסגרת.
לא מצאתי דרך טובה יותר לעבור דרך הכאוס הזה.

מחשבות על צילום בתל אביב (מתוך ניוזלטר 09.10.13)

קראו את הפוסט המלא באתר "לשים את האושר בפוקוס"

חברים שלום,
בערב החג השני בסוכות, התקבצו על במת "בית היוצר" שבנמל תל אביב, משוררים, מוזיקאים וצלמים, והעניקו לקהל מופע חד פעמי, שהוקדש כולו לעיר תל אביב. סדרה מתצלומי תל אביב שלי הוצגה בטנגו מרגש עם רוני סומק שהקריא משיריו, וליוותה גם את אלונה דניאל שניגנה ושרה "על גגות תל אביב".
לצד התמונות שצילמתי במופע, אני מצרפת הפעם מחשבות על חווית הצילום בתל אביב. צילומי הרחוב מספרים, ללא מילים, סיפור שהוא בין חוויה פרטית לתרבותית, בין הפנים אל החוץ, ושבריר של שנייה שנלכד בדימוי, מייצג לעתים דווקא מצב מתמשך, אישי או חברתי.

קירות מספרים
כל תצלום שיש בו גרפיטי, הוא סיפור עם ארבעה גיבורים: אמן הרחוב שהשאיר את חותמו על הקיר, עובר האורח שנתפס בעין העדשה, הצלם שחיבר סיפור ויזואלי מזווית אישית, והצופה שיצק במוחו את הפרטים לכדי משמעות חדשה. העיר פועמת בקצב שבו חולפים בה אנשים, לצד הסיפורים המרוחים על הקירות. כך אני אוהבת לחקור את העיר. לצילום שברקע, ושניתן לצפות בו גם כאן, קראתי "העד הדומם". צילמתי אותו בחצר אחורית מוזנחת ביפו. מיהו העד הדומם כאן, הילד שמשחק לבדו או הקיר השותק ומתבונן בו בעיניו המצוירות?

LSH.250913.9924p

>>> המשך >>>

עמימות

Opuntia # צבר

לפעמים התצלום חד מאד, אבל המשמעות בו עמומה, לא לגמרי פתורה. רק הצופה, במבט מחויב, אולי יצליח ליצור לעצמו שכבת פשר נוספת, כזו שמשלימה את התמונה.

 

צבעים של סתיו (מתוך ניוזלטר 18.09.13)

קראו את הפוסט המלא באתר "לשים את האושר בפוקוס"

חברים שלום,
הסתיו מגיע. הוא מביא עמו צבעים אחרים, ואני נהנית מהם ממש כאן, ליד הבית. אני שולחת אליכם כמה צבעי סתיו ישראלי משלי, ושוזרת בהם מילות עידוד ברורות: לצאת, להתבונן, לצלם.

צבעים של שלכת
עוד לפני שמצלמים את התמונה הראשונה, כבר מורגשת באוויר נעימות סתווית. העצים הנשירים ליד הבית, מזמנים אין סוף אפשרויות. שעות הבוקר המוקדמות, ושעות אחר הצהריים, הן הזדמנות פז, תרתי משמע, לגלות שפע של גוונים זהובים. עלי השלכת מרהיבים בעיני במיוחד כאשר אני מתבוננת באור דרכם. "סוד עלה קמל" כתבה לאה גולדברג, ואולי אינסוף של סודות.

www.focus-on-happiness.com

>>> המשך >>>

דימוי

Zipori lights # אורות ציפורי

לא היה באותו רגע, שבו נוצר הדימוי, שום מאמץ לייצג את עצמי באופן מדויק. ובכל זאת, לא היה קיים דבר שייצג אותי במדויק ברגע ההוא, יותר מאשר הדימוי.

 

תמונה

למה ככה

www.focus-on-happiness.com

הוא בטח יאחר, או שאת תאחרי, או ששניכם. לא ברור עדיין מי יאחר, ולמה. ככה, מתח נבנה בהדרגה.

 

מיתולוגיה של מצלמה

ilan lital - עותק (2)
קראו את הפוסט המלא באתר "לשים את האושר בפוקוס"

אומרים שהמצלמה הראשונה היא כמו אהבה ראשונה, כזאת שלא שוכחים. המצלמה המקצועית הראשונה שלי, הייתה ועודנה, Nikon F2 המיתולוגית. צלמים ותיקים בוודאי זוכרים את המצלמה המשובחת הזו, מתחילת שנות השבעים, השנייה במשפחת ה-SLR של Nikon לסרטי 35 מ"מ. המצלמה הזו מונחת כיום, כדרך קבע, לצדי על שולחן העבודה, וכך הייתה בהישג יד כששוחחתי ב"סקייפ" עם האמן אילן נחשון, שצילם לפני כמה שנים את התמונה המחויכת הנ"ל.

זו הייתה המצלמה של אבא, והיא התגלגלה לידי לפני כעשרים שנה, לאחר מותו. לא קיבלתי אותה באופן רשמי. היא הייתה מונחת בבית הורי, עם עוד אביזרי צילום ופיתוח, עד שיום אחד החלטתי לרשת אותה, ופשוט לקחתי אותה בלי רשות.

אבא היה חובב צילום. כבתו, הייתי ילדה מצולמת מאד, ועל כך יכולים להעיד מאות ההדפסים בשחור- לבן, שזרמו מחדר החושך באמבטיה אל האלבומים המאורגנים בקפידה, אלבום לכל שנת חיים. אולם לצד מדפי האלבומים, השוקעים תחת הנטל, סיפרו הקירות סיפור אחר. סיפור חנוט בתמונות שמן גדולות, של הדודה ההיא או האחרת, ובשאר יצירות המופת, שהבאתי אף אני, מבית הספר ומהחוגים. התמונות שצילם אבא לא היו שם.

>>> המשך >>>

ואף על פי כן נוע תנוע

www.focus-on-happiness.com

קראו את הפוסט המלא באתר "לשים את האושר בפוקוס"

אני חייבת להודות שעד סוף שנות השלושים לחיי לא רכבתי על אופניים. לא בגלל שלא היו לי, או בגלל שלא אהבתי, אלא פשוט כי לא ידעתי בכלל לרכוב על אופניים.

נטולת יכולת רכיבה בסיסית, הכרתי יום אחד את הסופר והפסיכולוג רפי יעקובי. במפגש השני עמו, הצגתי לו רשימה ארוכה של "דברים שאני עושה או שעשיתי בעבר". על פי שיטתו של יעקובי, רשימה שכזו הנה כלי עבודה להבנת היכולות שבהן אדם מצויד. הרכיבה על אופניים לא הייתה, כמובן, סעיף ברשימה המדוברת, ועל כן, שלח אותי יעקובי הביתה, וביקש ממני לא לחזור אליו עד אשר אדע לרכוב.

איזה מין פסיכולוג מתנהג ככה? שולח ללמוד לרכוב במקום להקשיב? אבל דווקא לא שאלתי את עצמי את השאלות המתבקשות הללו. אולי משום שכבר הייתי מיודעת לשיטותיו ולכתיבתו, ובעיקר משום שלא היה לי ממש מה להפסיד, נעניתי לאתגר שהציב יעקובי. כך הפכתי, תוך מספר שבועות, לרוכבת מיומנת. אפילו פרגנתי לעצמי אופניים חדשים, משובחים, וכמובן, ממותגים.

בעודי מגלה להנאתי את שבילי האופניים של תל אביב, לא העליתי בדעתי שאותה חוויה אישית מעצימה של רכישת יכולת, היא רק תחילתו של מסע ארוך אל תחום הפסיכולוגיה החיובית, ואל עולם הצילום והאומנות.

>>> המשך >>>

חופים הם לפעמים

www.focus-on-happiness.com

קראו את הפוסט המלא באתר "לשים את הפוקוס באושר"

חוף הים הוא כולו מפגשים: השמיים פוגשים את המים, הגלים פוגשים את הקרקע החולית ומתמזגים שוב באופק עם העננים. אנשים פוגשים זה את זה על חוף הים, הולכים, רצים, נופשים, ממלאים שוב ושוב תפקיד בתיאטרון החוף האינסופי: הדייג, הגולש, הזוג האוהב, הילד המתרוצץ, צללית האיש הבודד. אנשים נפגשים עם עצמם בחוף הים.

מה יש בו בחוף שהופך אותו לאחד מהנושאים הרוויים ביותר במדיום המצולם? גם אני, לכל חוף שאליו אלך, בכל עונה או שעה ביום, אמצא בסופו של דבר את עצמי מביטה אל קו האופק, ומצלמת בקלילות, ממש כפי שקל לחפון חול בכף היד ולהעיף אותו לכל עבר.

בצילום על חוף הים אני דרוכה לקראת המראות, אך בד בבד אני חוברת אל האפשרויות האינסופיות שעולות במוחי. אני "כאן ועכשיו", עם האור והצל, הזרימה והרוח, אך אליהם מתלווים במחשבה וברגש, גם הבזקים ויזואליים אחרים, קרעי זיכרון וקטעי שירה.

>>> המשך >>>

כאילו

More from Tel Aviv # עוד מתל אביב

וכך אני מוצאת את עצמי, נמלטת אל מרכז העיר, נטמעת בזרות של הרחובות המוכרים. להתבונן, ללקט דימויים, כאילו זה מה ששאפתי תמיד לעשות, כאילו אלו הם חיי.

בדיקת ראייה למוח

www.focus-on-happiness.com

קראו את הפוסט המלא באתר "לשים את האושר בפוקוס"

בתור קצרת רואי, כזו שמרכיבה זגוגיות עבות כבר למעלה מ-30 שנה, אני יכולה להעיד באופן אישי, שאין דבר מעצבן כמו ראיה מטושטשת. מעצבן מאד לא לזהות את האיש שמנופף לי לשלום מעבר לכביש, אבל אולי זאת בכלל אישה? שאלה טובה שעוזרת לי תמיד למהר, יחד עם עוד יותר משני שליש מהאוכלוסייה, אל האופטיקאי הקבוע, או אולי אפילו אל מנתח הלייזר האופנתי.

טשטוש ראיה היא חוויה ממשית ומורגשת. אבל למעשה, זו חוויה שנוצרת במוח, שהוא איבר החישה העיקרי. העיניים אמנם קולטות את האור ומעבירות מידע אודותיו אל המוח, אך רק במוח מפוענחת התמונה ומתרחשת חוויית הראייה, החדה או המטושטשת. ובכל זאת, מישהו מבין קוראי שורות אלה מעלה בדעתו לבצע בדיקת ראייה למוח?

המוח יכול לראות מדויק או מעוות. הוא יכול לראות את כל שדה הראיה או שחלקים ממנו יהיו נעלמים עבורו. התרבות גדושה בדוגמאות משעשעות של לקויי הראיה של המוח, שנקראים לעתים אשליות אופטיות או תעתועי ראיה. מדובר בתפיסה ויזואלית שגויה, שיכולה להתרחש במקרה, או שהיא נוצרת בכוונה תחילה. מי שמכיר את האופן שבו המוח מזהה את הגירויים שלפניו, יכול להשתמש בתרגילים ולגרום למוח לראות דברים בצורה מוטעית.

>>> המשך >>>

לדהור על תמונה של סוס

Horse with no name # סוס בלי שם

קראו את הפוסט המלא באתר "לשים את האושר בפוקוס"

כבר שנים רבות שאני אוטודידקטית בצילום, ותמיד העסיקה אותי השאלה: איך להשתפר בתור צלמת. מן הסתם, ניסיתי להרחיב ולשכלל את היכולת באמצעות התבוננות בתצלומים. למשל, אם תכננתי לטייל במקום מסוים, הייתי מנסה לאתר את המקום בעבודות של צלמים אחרים. אין קל מזה, כידוע: מנוע חיפוש התמונות בגוגל מאפשר לאתר תמונות בהצלחה סבירה, בפליקר וברשתות חברתיות אחרות יש גישה למיליוני צילומים, והארכיונים של חברות המיקרו-סטוק המסחריות מציפים באלפי תמונות באיכות גבוהה במיוחד.

גם לפני עידן הפס הרחב באינטרנט, והמהפכה שחוללו הרשתות החברתיות, יכולתי למצוא בקלות תצלומים: בספרים, במדריכי טיולים, ואפילו בחנויות המזכרות, אותן "מלכודות תיירים" שמציעות עבודות של צלמים מקומיים, שמבלים את חייהם בלכידת הרגע והאור המושלם. כך נחשפתי לתמונות רבות, ומתוכן תמיד יכולתי לזהות, במין תחושה מיידית וברורה של "אהה!", את התמונות שהייתי מאד רוצה לצלם בעצמי. החשיפה לתמונה מוצלחת עוררה בי, מאז ומעולם, רגש מובהק ומובחן. בסופו של דבר, התחלתי להפעיל את אותו אבחון רגשי אוטומטי גם על התצלומים הפרטיים שלי.

האם זה עזר לי להשתפר בצילום? לא ממש. למרבה המזל, כלי הלמידה שלי כללו במשך השנים גם ספרי הדרכה מצוינים, מאמרים מקצועיים, ופה ושם גם בילוי עם צלמים מנוסים. מכל אלו למדתי איך להתבונן בתצלומים, ואיך להבחין במציאות הצילומית, ובכל האלמנטים שמרכיבים אותה: הקומפוזיציה, רווית הצבעים, חדות וטשטוש, תנועה והקפאה, פרטים ורעש, ועוד. התחלתי להבדיל בין אותה תגובה רגשית ("אהה!") לבין התפיסה של חלקי הצילום, הבונים יחד את המציאות הויזואלית שמונחת לפני.

>>> המשך >>>

חֶלְקִית

Spring fields # שדות אביב

מְעֻנָּן חֶלְקִית עַד מְעֻנְיָן

//embedr.flickr.com/assets/client-code.js

בינתיים

Two islands # שני איים

קצף גלי הסערה והרוח הפורעת, יהיו עוד בינינו עד כי לא נוכל לגעת.
(פוסעים בחוף בשניים, לא נדע כל זאת בינתיים).

מלבנים

Rectangles # מלבנים

נכנס למטבח הקטן, ורואה אותה יושבת שם בגופיה, חותכת נייר טואלט מלבנים מלבנים. למה את חותכת ככה מלבנים מלבנים. לוקחת עט וממשיכה בהם עם השם שלו. שיישאר בו קצת מהחרא שלה כשיזרום הלאה לביוב לחיים.

עדיף פשוט לחפש אוצר

Agamon Hula # אגמון החולה

קראו את הפוסט המלא באתר "לשים את האושר בפוקוס"

אני מודה שקשה לי לקום בבוקר. עוד לפני שאני פוקחת עיניים אני יודעת שיש שם בחוץ מפולת מפלצתית של משימות, שתתמוטט לי ישר על הראש ברגע שאתעורר. סוג של ידיעה שגוררת מיד שרשרת מחשבות קיומיות עמוקות, שמדביקות אותי היטב לתוך המיטה, וגורמות לי פשוט לאחר.

ככה זה ביום של שגרה. אבל אם אני צפויה לצאת לצלם השכם בבוקר, למשל לטייל או לשוטט באיזה מקום, אני מזנקת מהמיטה כמו פנתרה רעבה, ומסתערת בתאבון נלהב על היום החדש. כמו אחרון הכלבים של פאבלוב, אני מריירת רק מהציפייה לעונג שבצילום הקרב ובא. צילום משפר לי את מצב הרוח, וכך יכולתי תמיד להסביר לעצמי את פשר החיות המפתיעה שממלאת אותי בבקרים שכאלו.

שיפור מצב הרוח בעזרת צילום זה פטנט ישן, שגיליתי במקרה לפני הרבה מאד שנים. הרבה לפני שישבתי בהרצאות בחוג לפסיכולוגיה, כששיננתי פסקאות על סימפטומים של מחלות נפש, ולמדתי מהספרים שהנטייה לאינטרוספקציה, להתבוננות פנימית, תורמת לדיכאון. אם קיים קשר בין אינטרוספקציה לדיכאון, חשבתי אז, סביר להניח שהעיסוק בצילום יכול דווקא להקל על תחושת הדכדוך.

>>> המשך >>>

מחוץ לקופסא: על שיפוטים וכישלונות

Outside the box # מחוץ לקופסא

קראו את הפוסט המלא באתר "לשים את האושר בפוקוס"

לפני כמה חודשים שקלתי למכור את המצלמה הדיגיטאלית הישנה שלי. אחד מהמתעניינים במצלמה שאל אותי כמה פריימים צילמתי בה. שאלה הגיונית, ממש כפי שסביר לדעת משהו על קילומטרז' כשרוכשים מכונית יד שנייה. לא היה לי מושג מה לענות לו, אז הערכתי. הכפלתי פי 15 את מספר התמונות שפרסמתי בכל אותה תקופה שבה השתמשתי במצלמה. הייתה לי תחושה שבממוצע זו כמות הפריימים שאני זורקת ביחס לכל פריים מוצלח. האיש בדק את התשובה שלי בעזרת תוכנה כלשהי, ומסתבר שההערכה שלי הייתה די מדויקת.

לצלם 15 תמונות כדי להגיע לאחת מוצלחת מספיק, די הרבה מגה בייט שאפשר למחוק. וכל השעות שנדרשות כדי להתבונן ולברור את הפריים הראוי, אי אפשר בכלל לספור אותן. צלם אומן אמר לי פעם שלו הייתי צלמת טובה באמת, הייתי יכולה להגיע לתוצאה הרצויה לי בקליק אחד. וכך, כל המגה בייט שזורמים לפח דרך כרטיס הזיכרון הם מדד טוב לכישלון שלי בצילום.

זה לא נעים לספוג שיפוט שכזה על היכולת שלי, ובמיוחד לא מפיו של אומן מוערך. אבל לא התכוונתי להפסיק להפיק תועלת מהחירות הגדולה שבצילום הדיגיטאלי: לצלם ולצלם בלי להתרושש. כמובן שמעבר לחירות הכספית, ידעתי שהתועלת המהותית בצילום הדיגיטלי, להבדיל מצילום בעידן הפילם, היא המשוב המיידי שמקבלים מהמצלמה על כל פריים ופריים. כך, אפשר לתקן מיד חשיפה שגויה, מיקוד לא מוצלח ואפילו לחפש קומפוזיציה חדשה.

>>> המשך >>>

נוף גדות אגם תובל

www.focus-on-happiness.com

קראו את הפוסט המלא באתר "לשים את האושר בפוקוס"

לא ממש קשה להבחין בנוף הפסגות המושלגות, המשתקף בצלילות במימי האגם. זהו צילום מהיום האחרון בחופשה המשפחתית שלי בצפון איטליה. הטבע במלוא תפארתו, עושר הגוונים אינסופי, והיופי עוצר נשימה. אבל למעשה, לקח לי כמעט שעה להבחין בו באותו יום, וכמעט שלא הבחנתי בו כלל.

כמו כרטיס הזיכרון במצלמה שלי, הייתי כבר טעונה אז מאד, בכל אותם נופים שבהם חלפתי, ובנוכחותם האינטנסיבית של בני משפחתי. אגם תובל המצולם כאן היה אחד מהאתרים האחרונים בדרך הביתה, קינוח קליל למסענו בהרי הדולומיטים המרשימים. והרי כבר היינו בגבהים, השקפנו אל האגמים הגדולים, ומה כבר יכול היה לצפות לנו כאן.

השיח הזה, ביני לבין עצמי, לא היה אופייני רק לאותם רגעים עייפים, בעודי צועדת בשולי האגם. כמעט לא משנה לאן הגעתי: שוק הומה בצהריים, שעת בין ערביים שקטה על החוף, או כביש מתפתל בתוך חורשת ארזים. רק נשלפה המצלמה, וכבר הדהד בראשי קולו של השופט. יש לי מה לצלם כאן, או שאין לי. אני אוהבת לצלם נוף מהסוג הזה או שלא. כבר צילמו לפני קלישאות כאלו או שלא. ותנאי האור, ומזג אויר, ומצב הרוח, והציוד שברשותי. עוד ועוד שיפוטים.

>>> המשך >>>

אור קטן

Flame # להבה

לא באתי חושך לגרש. חנוקה, ואין בי אש. גם אתה רק אור קטן, והכל, עניין של זמן.

סוף המדבר

End of desert # בסוף המדבר
כאן נגמר השביל המפותל. עשב שוטה לא ילחש עוד, פקעות עצבים לא יכו שורש במדרון הבוצי המחולל. כאן נגמר השביל המקולל. גם מכּובד נעלי נחלצתי, מרחקיו לא אפסע שוב, לחפש עתיד שנשלל.

ים המוות

Dead sea # ים המוות
שוב הייתי במקום הכי נמוך. רציתי לצלול לתוך שלך, ויכולתי רק לצוף. לא שתיקת דגה צודקת, לא סחף מילים נכונות. השארת למלח לצרוב בי עלבונות.

בסוף

Bouquet # זר

בסוף מתפזרים האנשים, 
רק את ואני בין הברושים. את תבונה ותמונה, אור אלמותי, ולא אדע כי בצלמי ובדמותי. רבות שיני הזמן, הנצח אחד. ומנוחה נכונה, דוחקת לעד.

סנטרל

Amsterdam Central # התחנה המרכזית
רציף ישן יכול לזכור, פרפרים בכיוון הלוך, אפרם בכיוון חזור. תוגת האש המתכנסת לנקודת אלחזור.

געגוע מכובס

Laundry # כביסה

ערימה ללבנים, אחת לשחורים, מפרידה. נרטבת נשטפת נסחטת, ושוב. מרכך בכוס מדידה. מתייבשת. עמוק אל תוך הארון מקפלת בקפידה.

דרכים במדבר

My way or the highway...

הדרך אליך סלולה בסימן שאלה: עיקול גדול עיקול קטן ונקודה.
מאטה בכניסה מאיצה ביציאה. האספלט לוהט וסדוק, מתפורר כתשובה אבודה.